לזו שבאה מהים יש שיער ארוך והיא משירה אותו בכל מקום. פסים פסים של חום וכסף משוחררים ממנה כמו התחייבויות שפג תוקפן. שבילים בין פעם לעכשיו נושרים על הרצפה, על המזרן, באמבטיה.
הגוף שלה מקומר והתנועה שלה גלית, זכר להיותה יצור ים, אֵלָה שרקדה פעם בזרמי האטלנטיס.
האהבה שלה התנחשלה מתוך הבטן הקרה של האוקיינוס, מעומק 11 ק"מ ועד לשושני המים שרוקדות בשמש החמימה ריקודים סלוניים עם פלנגטון וסרטנים.
על השפתיים שלה יש עקבות של מלח והיא תמיד שזופה, גם בחורף.
לזו שמגיעה מהנשגב יש תנועות בטוחות. היא יודעת לברוא מימדים מתוך השקט, להאיר מבפנים את הנצח. בכפות ידיה המדויקות היא חוצבת מהאוויר פסלים של אור. היא מקפיאה תנועות מרחפות באשליית החלל, מנצחת על אורקסטרה של צבעים ומנצחת בנוקאאוט הגדרות של בני אנוש.
החופש שלה פורץ מוסכמות, מְדַבֵּק. היא מנהיגה שלא מסתכלת אחורה, לא סופרת לייקים ומשחקת רק במשחקים שהיא אוהבת. מבערי האנרגיה שלה לוהטים והגוף שלה איתן ורך בו זמנית מרוב תבונה וסאונות.
הן נשכבות יחד, זו מהים וזו מהנשגב ומתחילות להשתרג זו בזו. התנועות שלהן מטביעות במזרן ריחות של טרף ובית, שמיים וחול. הצעקות שלהן נספגות בסדין. השקט שבין הצעקות מטעה, הוא גדוש וצמיגי.
דמעות יורדות על הלחי של זו מהים. היא נפתחת ונסגרת. מתוק וסמיך לה ומר. זו מהנשגב אוחזת בה, מצמידה אותה אליה ולוחשת לה ישר לאוזן, ליד הדמעות שרצות.
זו מהים נעה עם האגן, נצמדת אליה באשדים גליים, מתרגמת לגוף את המילים שיוצאות מהפה של אהובתה. זו מהנשגב פוגשת אותה ובנדיבותה נותנת, נותנת, נותנת.
זו מהים פותחת רגליים ומרטיבה את שתיהן. היא בוכה ומרטיבה, בוכה ומרטיבה. זו מהנשגב לא מוותרת עליה עד שהיא משפריצה את כולה, עד שנגמר לה לגמור.
הכאב והשמחה נקווים במזרן והופכים לשלולית מחלחלת. אין לה ריח ואין לה טעם אבל יש לה עומק אוקייני של מידע מודיעיני. מי שמיומן בפענוח יכול ללמוד ממנה על אוצרות הים.
הן שקטות עכשיו. הן אחוזות זו בזו כמו רגע שצובט את הזמן, כמו ים שתופס בשקיעה את השמש.
כתם בצורת כנרת מתפשט וחודר את המזרן עד לבסיס. ייקח לו ימים להתייבש.
Kommentare