שוברת 17 שנים של נישואים.
הוא שבור. רזה. גידל זיפים.
זה הכי קרוב למוות שחוויתי, הוא אומר לי. לא בא לי לחיות.
הוא שוכב על הספה שעות. זה מול הטלוויזיה, הילדים שם הרבה. הם זזים סביבו. לעיתים הוא מגיב. רוב הזמן הוא בעיניים עצומות.
אבא מנמנם הרבה, הם אומרים לי.
אנחנו שישה ימים אחרי שהודעתי לו שנפרדים. זה היה ב 27 בפברואר. כבר תחילת מרץ ואני מחשבת מתי זה ריאלי שהוא ייצא מפה. אפריל אולי?
הוא מפציר. תני צ'אנס אחרון. עבור הילדים. עבור המצב הכלכלי.
הוא נרשם לטיפול פרטני ולמעגל גברים. מוכן לישון במשרד. שאזדיין עם גברים אחרים, הכל.
הוא לא מבין. אני כבר לא שם.
כשאני שוכב על הספה בעיניים עצומות, הוא אומר לי, אני לא ישן. אני משחזר. אני מלקה את עצמי על איך שהייתי. חושב מה הייתי יכול לעשות אחרת.
זו הטרגדיה, אני אומרת לו. כמה שנים חיכיתי שזה יקרה. עד שהתעוררת זה כבר לא רלוונטי.
אני קובעת שיעור קייטסרפינג בחוף בבת ים. הוא מבקש להצטרף עם הילדים. הם יישחקו בחוף בזמן השיעור.
המדריך מקבל אותי בחיוך ושרירי זרוע שחומים. אני מחייכת לאורך ההסברים הפואטיים שלו כדי שיעצים את השואו כי כך נשפך ממנו עוד ועוד ידע. אני אספוג עשירית מזה, ברור לי, אבל אני עדיין מכוונת למקסימום.
אני יודעת שהילדים והוא איפשהו באזור אבל רק השיעור מעניין אותי.
הוא רותם לי את הטרפז, נותן בידי את הבר ונעמד בצמידות אליי מאחור, אוחז בחלק של הטרפז מעל האגן שלי.
אני תוהה אם זה הולם אבל סה"כ מרגישה בטוחה. הסיטואציה מרטיבה אותי וגם הוא קצת.
עם הידיים, בהתחלה עם שלו ואז לבד, אני מניפה את העפיפון למעלה לשמיים.
החופה עולה ועולה ופתאום מתנתקות לי הרגליים מהחול. לוקח לי רגע להבין שאני בעצם באוויר. אחרי כמה שניות, כשלושים ס"מ מהחול, אני חשה הדיפה שמגיעה מאחור ונעצרת בבת אחת. הוא מושך אותי בחזרה למטה.
עכשיו אני מבינה שהקרבה שלו אליי היא פרקטית. זה גורם לי להתמסר עוד יותר.
שיעור של שעה וחצי נמשך שלוש שעות.
העצב של בעלי מתפשט כמו גז בכל חוף תאיו. אני מצליחה לחוש אותו אבל חשה חזק יותר את העפיפון שנפתח מעליי. את כפות הרגליים בחול. את הגוף שלי באוויר, עולה ויורד. את הידיים, הבטן, הברכיים מתגייסים.
בעיניים שלי חול בז', כחול של ים וכתום צהוב של חופת העפיפון.
אני מניעה את היד חזק מדי והעפיפון נוחת בבום על החול.
לאט, הוא אומר, לוחש מאחוריי כמו באימון חץ וקשת בסרט דיסני עם פורנו-טוויסט. אנחנו מעלים שוב בעדינות את החופה לשמיים.
הילדים מאבדים סבלנות. עברו כבר שעתיים וחצי, חם והם עייפים. הם מגיעים אלינו אבל הם לא מתלוננים. הם מקשיבים להסברים.
המדריך מבסוט מהקהל, משנה את הטון לילדותי פלוס ואני ממשיכה לשנן.
בסיום השיעור אנחנו מחליפים טלפונים והוא אומר לי להרגיש חופשי להתייעץ איתו על כל דבר.
אני מנסה להיות קונקרטית בדרך לאוטו עם הילדים ואיתו ועם הכבדות הלאה שהוא מביא אבל לא יכולה להוריד את החיוך.
אנחנו נכנסים לאוטו, הוא במושב הנהג. כבר שישה ימים שהנשימות שלו איטיות וכבדות. הוא יוצא מהחנייה ומשתלב לאט עם התנועה בכביש.
דירה בבת ים על הים, אני חושבת ורושמת לעצמי הערה לברר מחירי נדל"ן.
מקדונלדס? הילדים מבקשים. אנחנו מסתכלים אחד על השנייה לרגע מפלח ואני מסיטה את המבט.
כן, שיהיה מקדונלדס, אני עונה.
Comentários