כשהמציאות עולה על כל טריפ

היא רצה בשביל החול, קוצים נמוכים משני צידיו.

אוגוסט ישראלי הותיר אחריו בירושה לספטמבר דרדרים ואדמה מבוקעת.

עם הקורונה, הערים האדומות, הלהט בבלפור, היא מרגישה את בערת האדמה מתחת לצעדיה.

נעלי ספורט צהובות, פסיעה רודפת פסיעה, היא מתנשמת.

מזמן היא לא רצה אבל השבוע הרגישה שהכל סוגר עליה.

כשנגמר לה האוויר - היא יוצאת לרוץ.

כשהנשימה נעשית כבדה - היא יוצאת לרוץ.

העקרון ההומאופתי של "דומה בדומה מרפא" נכון לה גם עכשיו. להגביר דופק בשביל להסדיר נשימה.

היא מרגישה את הציצים נעים במקצב הריצה. את הידיים זזות.

הלחץ הפנים גולגולתי פועם בכל צעד.

הוא, שהיה שלה, עכשיו עם ההיא.

בא לה למות, אבל היא זו שדחפה אותו לשם.

בלעדיות תמורת חופש, היא עשתה עסקה.

שחררה אותו כדי לשחרר את עצמה.

כוסעמק כמה שזה כואב.

הוא עם ההיא כדי שהיא תוכל לרעות בשדות. לרוץ באחו. לצרוח בקיבוץ.

הוא עם ההיא כי אחרת האשמה היתה חונקת אותה.

חנק תמורת שחרור מחנק. היא כבר לא בטוחה שהיא אשת עסקים טובה.

בכמה קירות הראש שלה ימשיך להיתקל עד שהיא תלפף אותו סביב הרעיון המופרע, הקשוח, היחיד שאפשרי לה?

רגל רודפת רגל. זיעה נוטפת מהמצח.

לילה ישראלי מהביל מדרבן לה את הרגליים קדימה והלאה, דוחף כנגד בית החזה הסגור.

השביל החולי סופג את הצעדים שלה, את המשקל שלה, את הצער שלה.

היא רואה משהו עף קרוב, אולי עטלף, אבל זה מתקרב וזה בבירור אוח.

היא עוצרת בבת אחת.

זה עף לקראתה, כנפיים פרושות, הפנים מופנות לגמרי הצידה.

הוא חג במקום מעליה, שני מטרים מפרידים ביניהם. פניו ישירות מעל פניה.

היא נטועה, מהופנטת, עיניי אוח לילי בעיניה.

עוברות שניות, אולי חלקי שניות אבל זה רגע קפוא בזמן.

האוח ממתין כך, עושה סיבוב קל וחוזר בתעופה שקטה לכיוון ממנו בא.

לוקח לה רגע עד שהיא חוזרת לרוץ.

היא יודעת, ממש בטוחה, שזו היתה נקבה.

הצעדים שלה בוטשים שוב בחול בקצב אחיד והלב שלה דופק חזק, לא רק בגלל הריצה.

היא מרגישה את החמצן דרך קנה הנשימה עד לריאות ומגלה שיש לה המון, המון אוויר.