פעורת נפש, פשוקת נשמה

פעורת נפש, פשוקת נשמה, אחכה לה עד שניפגש.

היכלי ציפייה יתגלו בי כמו מערות נטיפים תת קרקעיות.

אטפטף אליה רצון. אתמצק אליה כמיהה.

אהיה לה שמורת טבע של תשוקה

אתר מורשת של אונסק"ו לשימור תאוות האישה.

אני מספרת עליה לשירה בפגישה השבועית שלנו על כוס קפה (חזק, רותח, הרבה קצף).

על השולחן מאפה גבינת צאן חצוי לשניים. מתיקות מלוחה שמונחת על צלחת זכוכית שקופה.

שירה תביני, כשהיא מתקרבת אליי,

הגוף שלי זועק להרגיש אותה

רק היא תשביע את שקיקתי.

אני אמות אם היא לא תזיין אותי.

ייכאב לי כמו קקטוסים שצומחים פנימה.

כמו מטוסים שמתרסקים לתוך בניינים.

את דרמטית, שירה אומרת לי.

היא חברת אמת ומכירה אותי מילדות אבל היא טועה.

זה עניין רציני, המעיינות שהיא מוצאת בי.

בשטחים לא נודעים, בעמקים בלי שם,

היא מתופפת, היא רוקדת, היא מחללת

היא מושה מבארותיי עוד ועוד מים.

כמו דרוויש מסתובב היא מהפנטת לי את הכוס.

מסחררת לי את הבטן. מערבלת בי את השנים.

היא מפרקת אותי לחתיכות, אני אומרת לשירה.

לבלב. כבד. כליות.

מטיילת לי בצלעות עד הלב

נכנסת פנימה, מנשקת אותי מבפנים.

באצבעות כשף היא חודרת לי לגוף.

לוקחת אותי אליי, לוקחת אותי ממני.

היא עושה בי מעשים שהשתיקה יפה להם

שהצרחה יפה להם.

היא מרעידה איתי את השמיים.

מוציאה את הדגדגן שלי לטייל בינות נמרים ודובות.

את לוקה בנפשך, שירה אומרת.

את אוהבת אותי ככה, אני עונה.

בפותות פתוחות, בזרועות חזקות

אנחנו טורפות ונטרפות ומתחלפות.

היא מזיינת אותי עד העצמות.

טורפת איתי צוף, נשרפת איתי אל הרקיע.

המאפה טעים, פריך. אני אוכלת בנגיסות קטנות.

חושבת איך להסביר לה עוד את מה שאין לו מילים.

אני חולמת עליה וקמה איתה, אני אומרת לשירה.

אני קמה בבוקר עטופה פרווה שחורה, מעוטרת סימני נשיכה.

היא כובשת את הכוס הבוער שלי. את הלב הפועם שלי.

אני מריונטה בין אצבעותיה. אני מלכת הגלקסיות בין ידיה.

שירה מתבוננת בי בחיוך מתנשא ולא אומרת כלום.

דרמטית בתחת שלי, אני אומרת ולוגמת עוד מהקפה המהביל.