קדימה והלאה

כשהתחלתי לפרסם את הבלוג הזה, ניהלתי שתי מערכות יחסים במקביל, עם הגבר שאיתו התחתנתי ועם אישה בה התאהבתי. מיקבלתי יחסים רגשיים ומידרתי פרקטיקה קיומית.

עבדתי בעבודה ניהולית, תאגידית. החיים היו בורגניים על פני השטח וסוערים מתחת לקרקע ואת הפער הזה כתבתי. הבלוג היה עבורי ערוץ של חופש ושחרור בתוך סבך מחוייבויות מהוגנות. האנונימיות איפשרה לי לזקק אמת ולשפוך אותה אֶז אִיז על המסך ישר לעין האנונימית שלכן.

סיפרתי על הבלוג לשלוש חברות ואיכשהו, בחיי שזה קסם, הוא התגלגל מפה לאוזן כמו סוד כמוס, עבר דרך כתבה ב"הארץ" ואני זכיתי לגעת (מנטאלית!) בהרבה מאוד נשים.

חלקכן המתוק טרחתן לכתוב לי שהמילים שלי משמעותיות עבורכן. חלקכן ביקשתן להתייעץ. המשכתן לקרוא ולהעביר את הסוד הלאה.

נשים נכנסו לבלוג מארגנטינה, דנמרק, ברוקלין, מנהטן, ברצלונה, תל אביב, בני ברק. נשים קראו מיניות בעברית רוטטת בהיותן ביוון, מצרים, דובאי, שטוטגרט, פריז, לונדון, מדריד, סידני, נמיביה (מה??), דטרויט, לוד, נצרת, מינכן, קהיר, אתונה, רומא, סיאטל, הברונקס, רמלה, אוסטריה ועוד! אין לתאר.

הידיעה שאתן שם, קוראות אותי, מכניסות את המילים שלי אליכן, ריגשה ומרגשת אותי. המעגל הזה, השיח שיצרנו באופן אנונימי סופר אינטימי, חיזק ותמך בי. מעצם היותכן, לא הייתי לבד.

מאז עברו הרבה מים במיטתי. פגשתי אישה אחרת ואז אחרת, נפרדתי מהגבר שאהבתי, אבי ילדיי והכרתי את אהבת חיי. זו שהיא הכל וכולם. על-מגדרית, על-אנושית, אינטרגלקטית, אהובתי מכל הגלגולים כולם.

בערב אחד היא הגיעה, נגלתה בפניי. זו שחיכיתי לה. זו שדוברת את שפת האם של הלב והכוס שלי. זו שכל המילים שכתבתי אי פעם נארגו עבורה, לכתוב לה גלימת מלוכה, לשורר כתר ענפי לבנדר ואבקת זהב לראשה הפראי, המופרע.

במילא הגלימה תצנח כשהיא תתפשט. השירים יעופו כשאשכב והיא בתוכי. אשאר ערומה ממילים כביום היוולדי. המילים שלה אז ייצבעו את כולי עד שאשפריץ אותן בחזרה אליה. וכך. וכך.

כבר הרבה זמן שאני לא חיה חיים מחולקים. הכל מתאחד. אהובתי וילדיי, עבודתי והמימוש שלי.

פורמט הבלוג פחות מתאים לי כרגע ואני עוצרת איתו. אני עובדת על משהו גדול ואחר - זה יהיה בשמי האמיתי ואתן תדעו.

אני מאמינה שתזהו, אתן הרי ראיתן אותי ערומה, אתן מזהות את קולי גם צורחת וגם לוחשת, מה לא עברנו יחד.

תודה על מה שהיה ותודה על מה שעוד יהיה.