ריפוי

אני יושבת על הספה שלך ובוכה.

העור שלי דק כמו נייר אפייה שנשכח בתנור. תנועה קלה עם האצבע והוא מתפורר. אני נשארת חשופית בלי מגן לדמעות שנוזלות.

אני רוצה לדבר אבל הגוש הזה בגרון, הוא לא נותן.

את מביטה בי בעיניים שיודעות להחליף צבעים ומובילה אותי לאט, בעדינות, בנדיבות, אל עבר שיחה.

את שואלת כמה אסכים שתהיי איתי בכאב. כמה ארשה לך לחדור אליי.

אני עונה לך שאני מסכימה הכי שהסכמתי אי פעם. אני סומכת עלייך כי כולך אמת.

את מספרת לי מה את רואה. ילדה פגועה, פצועה.

"כשזה היסטרי זה היסטורי" את אומרת ואני מרגישה ערומה מולך יותר מאשר כשאנחנו בלי בגדים.

אני מספרת לך על הכאב הילדי של זו שלא ראו. לא שמעו. זו שטלטלו בין ארצות ובתים אבל לא עצרו לדבר איתה.

את מקשיבה בעיניים הכי חכמות שידעתי. את מקשיבה ביד שמלטפת לי יד. אני מרגישה כמו פעוטה נטושה שמישהו פתאום מרים על הידיים.

אנחנו יושבות יחד על הספה שלך ומערסלות את הילדה שהייתי. תהיי האמא שלה, את אומרת, אין אמא אחרת.

אחר כך במיטה אני מבקשת ממך: תזייני אותי. את אוחזת בי חזק וחודרת אליי.

בבת אחת הַכֹּל עושה בי שֵׂכֶל. מה יש באצבעות שלך שמאפשר לי לנשום?

קדושת היקום מתרכזת בחיבור של היד שלך עם הכוס שלי. מעולם לא הייתי דתייה יותר מברגע זה.

את מזיינת אותי בפראות ואני נעה אלייך כאילו הולכת להישבר. אני נוהמת, שואגת, מטפסת חזק.

אני ננעצת בך, מטיחה את עצמי על קו התפר בין המים ליבשה, איפה שהגלים נשברים לקצף לבן.

היד שלך היא הדבר היחיד שהגיוני עכשיו.

בבת אחת אני נשפכת. אַתְּ שַׁלִּיטַת המים שלי. מחזיקה איתי אותי מבפנים, מחלצת ממני החוצה את פקקי הסודות שמתחננים להתגלות.

כתם בצורת כנרת מחלחל את כל עובי המזרן ומגיע עד לבסיס המיטה.

הו כנרת שלי, ההיית או חלמתי חלום. כמה תפילות, כמה שירי אהבה נכתבו לַמַּרְאָה הכסופה, שלולית ההשפרצות של אלוהים עצמה.

אחרי שנזלתי על המיטה אני הופכת אותך, נשכבת עלייך.

הפה שלך מתחתיי, פעור מולי כמו כוס פתוח. השיניים שלך מושלמות.

כשאני על סף גמירה את אומרת לי: אם תגמרי אני אזיין אותך כל כך טוב.

את אומרת את זה מעמקי הפה החם והלח שלך ואין לי אלא לגמור עלייך בצעקות.

את מקיימת את מה שהבטחת ומזיינת לי את הצורה.

מקדימה, מאחורה, התחת שלי צמוד אלייך, נרעד עלייך, נרטט אלייך, גומר אותך לתוכי.