תחת ותלתלים

אני יושבת ערומה על הספה שלה בסלון עם אוזניה באוזן ימין.

אני בשיחת ועידה עם טים מלונדון, ונסה המתמחה שלי ושני מנהלים מחברת הבת שלנו.

אנחנו A-team שהוקם כדי לוודא שכל התוצרים יהיו מעולים ויעמדו בדדליין. יש לנו שיחה יומית בשמונה בערב והפעם, במקרה שלי, זה בעירום מלא.

אחר הצהריים התבטלה לי פגישה וישר חתכתי אליה מהעבודה.

מאבססת אנוכי. מספקת את צרכיי כיאה למלכה.

הספקתי להיות אצלה שלוש שעות עד השיחה.

שתינו ערומות. אחרי סקס ושיחות וסקס ושיחות.

אני מרוכזת בשיחה אבל מתבוננת בה.

היא עומדת במטבח. ערומה.

עם התחת הזה.

זה תחת שהשמיים שרים לו.

זה תחת שציירים מפנטזים עליו בשיעורי מודל.

זה תחת שהוא השורשים והצמרת גם יחד.

זה תחת מרוכז ומדויק כמו אטום.

זה תחת שהוא עולם אוטופי. מתנה שלא מפסיקה לתת.

זה תחת להקים עבורו אימפריה. לעשות בשמו שלום.

לעלות אליו לרגל. זה תחת להתפלל אליו.

זה אלוהי כל התחתים של היקום כולו.

והוא מולי. כאן במטבח שלה.

טים מסביר על חלק 2.6.1 שחסר בו רכיב מהותי.

ראובן יתקשר מחר לטוני במדריד שישלים את המידע עד מחר בערב.

ונסה מעדכנת את האקסל.

היא מסתכלת עליי. אני לא יכולה להתרכז בשיחה כשהעיניים שלה בשלי אז אני מורידה ממנה את המבט.

היא מסתובבת כדי להרתיח מים.

ככה היא שוב עם הגב והתחת אליי. אני לא מורידה ממנה את העיניים.

חלק 4.3.3 עומד בזמנים. עבר לבדיקת ה QA.

התלתלים שלה.

הם בכל הצבעים. זוהרים לה מהראש, בוהקים ממנו החוצה בהמשכיות כמו אדוות של אור.

משחור עד כתום דרך כל הגוונים היפים, העמוקים של החום.

למעלה בלונדשמש משנתיים בארצות טרופיות.

כל צבעי העולם יוצאים בספירלות מהראש שלה.

ככל שאנחנו צוללות עמוק לתוך הזמן שלנו, כך האצבעות שלי עמוק בתוך התלתלים.

הם אפרו עכשיו. רוקדים אליי, מרהיבים כמו נחשי קסם. מהפנטים לי את המבט.

היא שמה לבנדר ודבש בכל כוס.

שופכת מים רותחים.

אני בקשב חלקי. מדליקה ומכבה בראשי את הקול של טים שמסביר במבטא בריטי את הלו"ז המעודכן.

אני יכולה להסתכל עליה שבוע.

תחת ותלתלים.

ביניהם לב. כמה לב.

שוקל כמוה, הלב שלה

פועם למלאכים ולשדים. אטלס נושא כל.

תחת ותלתלים.

מתחתיהם רגלי איילה.

דבש חלק כל הדרך עד כפות רגלי מוגלי

רגלי נוודית משוחות בשמני מלוכה.

היא מסתובבת, מרהיבה גם מקדימה, השבח לכל האלות.

חוזרת אליי לספה עם התה.

מתיישבת מולי. מניחה עליי רגליים.

אני מלטפת אותן.

אני שמה את עצמי על מיוט ורק מקשיבה להם באוזן ימין.

היא מולי. פראית ומקורקעת כמו אש בתוך עיגול אבנים.

היא יפה לחיות.

אני מלטפת לה את הפנים. את הלחי.

אני מעבירה אצבע על השפתיים המכשפות שלה.

היא נושכת לי את האצבע.

אצבע ימין שלי בין שיניה והיא לאט לאט נושכת יותר ויותר חזק

כואב לי והעיניים שלה נעוצות עמוק בשלי.

אני מרגישה את הכוס שלי נרטב ויודעת שהעיניים שלי נפערות.

לא ידעתי שאצבע אחת יכולה להרגיש כל כך הרבה כאבים.

למרות שהיא יושבת פה מולי זה מרגיש כאילו היא עומדת נטועה עמוק בקרקע.

היא לא נעה. היא עמוק בעיניי. לא ממצמצת.

נושכת. חזק. יותר.

אני על גבול הכאב.

אני עוברת אותו.

אני רוצה די.

היא נושכת יותר חזק.

העיניים שלה עמוק בשלי

כל כך עמוק שאני חושבת שהיא מסתכלת מתוכי.

כל כך כואב שאני לא יכולה יותר.

אבל אני יכולה.

היא איתי, עיניים חזק בשלי.

לא עוזבת אותי לרגע

נושכת יציב.

אלוהים, כמה שזה כואב.

אני תופסת אותה חזק בעיניים שלי

נתלית עליה עם כל חוש הראייה.

אני נואשת מכאב אבל אני

הכי חזקה שהייתי.

אני מסתכלת עליה ורואה זאבה.

עיניי פרא צלולות. חכמות. חזקות.

אלך אחריה לאן שתלך.

אני פוגשת אותה בג'ונגל

לשם היא לוקחת אותי

אני מתכסה פרווה שחורה.

אני רוצה לנהום ולשאוג

לטלטל ממני את הכאב

אבל אני לא זזה

חלק 6.3.2 ייצא מהפיתוח בעיכוב של יומיים

שורף לי מרוב כאב

בבת אחת היא משחררת את הנשיכה.

זרמי חשמל מתפוגגים ממני.

כל מי שחשבתי שאני, יוצאת לחופשי, יחד עם האצבע שלי.

היא מניחה שפתיים עדינות על המקום של הנשיכה

אני מגלה גוש בגרון.

דמעות פוגשות את החלק הפנימי של העיניים.

לא יוצאות.